מי כתב את הסיפור המצורף? חלק עיקרי...

מאמר זה הוא מאמר סיכום לסדרה של שלושה מאמרים בנושא "סיפור המנורה". אם במקרה הגעתם לכאן ראשונה, אנא קראו את ההקדמה כאן ואת הסיפור עצמו כאן....




ולאחר מכן קראו את זה-

ובכן, מי שכתב את סיפור "המנורה" הוא בנימין זאב הרצל, שרגילים לכנותו "חוזה המדינה". אני מציע לקרוא תחילה את הסיפור ורק אח"כ לקרוא את הדברים שלי בהמשך.

את הסיפור הנ"ל שמעתי בשיעור בבית המדרש הקהילתי בשילה בו אני לומד. לפני ששמעתי את הסיפור, לא הכרתי אותו ולא שמעתי אודותיו. לאחר ששמעתי את הסיפור, הרגשתי חובה להפיץ את הסיפור, כדי לעשות צדק היסטורי עם בנימין זאב הרצל. רבים יודעים שהרצל היה יהודי מתבולל. בשלב מסוים הוא גם חשב להתנצר, ואפילו חשב שזה הפתרון הנכון עבור היהודים. גם אני ידעתי כך בעבר.

אולם לאחר שמיעת הסיפור בדקתי היטב את הנושא והתברר לי שבהמשך הוא עבר שינוי משמעותי ביחסו ליהדות, וחשוב להעמיד דברים על דיוקם. הסיפור שהבאתי הוא למעשה אוטוביוגרפי. בסיפור הזה הרצל מתאר את השינוי המשמעותי שהוא עבר ביחסו ליהדות. הסיפור נכתב במקור בגרמנית, ותורגם לעברית ע"י מיכאל (מיכל) ברקוביץ (ויקיפדיה). הנה קישור לסיפור באתר של פרויקט בן יהודה. 

להלן אני מצטט מספר קטעים רלוונטיים משלבים שונים בחייו, מתוך הערך על הרצל באתר ויקיפדיה. הערך המלא בויקיפדיה כאן. סליחה מראש על הציטוטים הארוכים. (למעשה, אין כאן כמעט דברים שלי. מדובר בעיקר בציטוטים שמצאתי.)

תחילה מספר ציטוטים משלב ההתבוללות:
 - בתאריך 10 ביוני 1891 נולד בנו, הנס, שלא נימול לאחר לידתו.

 - הרצל נסחף לרעיונות רדיקליים יותר ויותר לפתרון השאלה היהודית, כשהוא נע בין תביעות מן היהודים להשיל את מה שראה כפחדנותם וקלקולם המוסרי לדרישה מן החברה הנוצרית לקבל אותם.

 - לברון פרידריך לייטנברגר, שהציע לו להשתתף בפעילות האגודה נגד אנטישמיות, השיב הרצל כי היהודים חייבים להיפטר מאותן "תכונות שליליות שבגללן לא סובלים אותם", ושיש רק פתרון אחד: התבוללות מוחלטת שתושג באמצעות המרת הדת ונישואי תערובת. הרצל טען במכתבו אליו, כי "יש לאנטישמיות אספקטים חיוביים" ושהיא "תחנך את היהודים" ותקים "דור שיעשה רושם מצוין". לדבריו, "יש לטבול ילדים יהודים לנצרות קודם שהם אחראים למעשיהם, לפני שיוכלו לפעול בעד או נגד, ולפני שהמרת הדת תוכל להתפרש כחולשה מצדם. מוכרחים להיעלם בהמון!".

 - במכתבו הבא אל לייטנברגר, העלה הרצל את הרעיון לארגן תנועת התנצרות המונית שתדאג להטבלתם הקולקטיבית של יהודי אוסטריה. ... זו לא הייתה הפעם הראשונה בה הגה בכך – כבר ב-1882 כתב ביומנו שבטווח הרחוק, היהודים יתנצרו ויתבוללו כליל בחברה באמצעות נישואי תערובת "על בסיס של דת-מדינה משותפת". ... המרת הדת נועדה בחזונו להתבצע חגיגית ובפומבי.

 - במהלך חופשת קיץ באוסטריה, פנה עם רעיון ההתנצרות ההמונית למוציאים לאור של עיתונו, "נויה פרייה פרסה". יוזמתו החרידה את המכותבים עמם דן אודותיה, עורך עיתונו, מוריץ בנדיקט, והברון פרידריך פון לייטנברגר, נשיאה הקתולי של האגודה למלחמה באנטישמיות. בנדיקט ניער את הרצל מחזונו כשכתב לו: "גזעך החזיק ביהדות במשך מאה דורות ואין לך זכות לשים לכך קץ... מלבד זאת, האפיפיור לא יקבל אותך". (מעניין, שדווקא שני גויים אלו ניסו להניאו מתוכנית ההתבוללות.) כעבור שנתיים, לאחר שהפך לציוני, התנער ביומניו מן התוכנית ותיאר אותה כמשוגה שנבעה מייאוש או "נטיות עמומות שבחולשת נעורים", "והרי הם יהיו חסרי ערך לחלוטין". תכנית ההתבוללות מוזכרת רק ביומנו הפרטי, ולולא יומנו - לא הייתה נודעת כלל.

וכעת ציטוט שמתייחס לסיפור "המנורה" שהבאתי, סיפור המתאר את המהפך בהשקפתו של הרצל:
 - חג המולד של 1897 היה הראשון שלא הוצב בו עץ חג המולד בבית משפחת הרצל. במקום זאת, הדליק הרצל חנוכייה וסיפר לילדיו על מרד המכבים ועל נס חנוכה. הוא כתב על החלטתו זו ועל המשתמע ממנה בסיפור אוטוביוגרפי בשם "המנורה", שפרסם ב"די ולט": "על ידי אותם ייסורים פנימיים עמומים הגיע אל מקורם, אל יהדותו. בימים נעימים יותר אולי לא היה מוצא אותה לעולם... עכשיו התחיל לאהוב אותה בכל לב". את אור נרותיה של מנורת החנוכה, דימה הרצל ליקיצה אטית של אומה: "תחילה נדלק נר אחד. עדיין שוררת חשיכה ואותו נר יחיד נראה נוגה. ואז מצטרף עוד נר, ועוד נר... ואין מלאכה שיש בה אושר גדול יותר מלשמש את האור".

ציטוטים נוספים שמתארים את השינוי שהוא עבר:
 - סמוך לשנת 1893, הוא הרהר עם עצמו לגבי רעיון ההתבוללות ההמונית כפתרון לאנטישמיות, אך ראה ברעיון כקפריזה לשעה ונסוג במהרה מהצעה זו במילים: "היו אלה נטיות עמומות שבחולשת נעורים",מחשבה זו הייתה מוטעית". הוא לעולם לא ניגש לביצועה המעשי של תכנית ההתבוללות, והיא מוזכרת רק ביומנו הפרטי. לולא יומנו - לא היינו יודעים כלל על תכנית זו.

 - תחילת תהליך שיבתו של הרצל אל יהדותו, נזקפת לכתיבת מחזהו "הגטו החדש" (מ-21 באוקטובר 1895 – 8 נובמבר 1985) שעורר בו התעניינות בבעיית עמו, אופיו היהודי ושמירת ייחודו. באביב 1895 התחיל לכתוב את יומנו, ובו התכוון לתעד את פעולותיו לפתרון שאלת היהודים. הצעד הראשון שהחליט לנקוט לטובת עמו הוא ביקור בבית הכנסת: "התחזק בי הרעיון, שעלי לעשות דבר מה בעד היהודים. הלכתי בפעם הראשונה [בתקופת בגרותו] אל היכל התפילה ברחוב ויקטאר, והתפילה הייתה שוב בעיני חגיגית ומעוררת נפש. ... ב-9 יוני 1985, שבועות אחדים אחרי תחילת כתיבת יומנו, הוא כתב: "אין אומתנו אומה אלא באמונתה" (משפט שמזכיר מאד את דברי רס"ג: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" צבי שביט). הסבר על כך הוא כתב ביומנו אחרי מספר ימים "אנו מכירים את הקשר שלנו כמעט אך ורק באמונת אבותינו... האמונה מאחדת אותנו", והזכיר זאת מספר פעמים ביומנו.

 - יום לפני פתיחת הקונגרס הראשון, הרצל הלך לבית הכנסת ברגל בשבת ועלה לתורה. אחרי הקונגרס, הרצל כתב ביומנו: "וכאשר עליתי על הבימה [של ספר התורה בבית כנסת], הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המלים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות יותר מאשר נאום הפתיחה [בקונגרס הראשון] ונאום הנעילה וכל ניהול הדיונים". הרצל הודיע בנאום הפתיחה שלו בקונגרס הראשון: "הציונות היא שיבה אל היהדות, עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים". לאחר הקונגרס, הוא פנה ליודעי יהדות ללמדו את עיקרי היהדות והלכותיה.

 - בשנת 1898, הרצל קבע פגישה עם הקיסר הגרמני מתוך כוונה להניע אותו להפעיל את השפעתו על הסולטאן הטורקי להביא זכויות-עליה (צ'ארטר) המונית של יהודים לא"י. לפני הפגישה, הרצל כתב לו מכתב ומסיימו במילים: "סוד אלו-ה עלינו בשעות היסטוריות אלו. אם הוא לא, לא נירא".

 - בשנת 1902, הרצל כתב רומן על ארץ דמיונית מודרנית, ושמו: אלטנוילנד (תרגום: ארץ עתיקה-חדשה). בעמוד השער הופיעה הכותרת: "אם תרצו – אין זו אגדה". בסוף החיבור, הרצל מציג שאלה: "לעינינו כאן צורה חדשה של חיי חברה משותפים, מתוקנת לאשרם של בני-אדם יותר מכל אשר היה לפנים. מי פעל ועשה זאת?", ומביא תשובות שונות מאנשים שונים, אך התשובה האחרונה, שחותמת גם את הרומן כולו, היא: "ואילו רבי שמואל הזקן קם ממקומו ואמר חגיגית: "האלוקים!".

 - הרצל מעולם לא ניסה להסתיר את מוצאו היהודי. ביומניו, במאמריו ובנאומיו הוא מזכיר בטבעיות מלאה מושגים מסורתיים ("גאולה", "גלות", "מארבע כנפות הארץ", "יציאת מצרים", "עגל הזהב", "ערב ראש השנה", "שופר", "טלית", "תפילין"), וכן טקסטים על חשיבות המסורת היהודית: "רק בדת אבותינו עוד נכיר כי בנים אנו לעם אחד... האמונה היא הקשר המאחדנו", "אלוקים לא היה מקיים את עמנו זמן רב כל כך, לולא נועד לנו ייעוד כלשהו בתולדות האנושות", "גיליתי אגב את השקפתי על האלוקות. רוצה אני לחנך את ילדי על האלוקים ההיסטורי, כביכול. אלוקים, זוהי בשבילי מילה עתיקה, יפה וחביבה, שאני רוצה לשמור עליה".

ואם הזכרתי את רעיונות ההתבוללות בתחילת דרכו, הבה נראה מה היה יחסו למתבוללים לאחר שהשינוי בהשקפתו:
 - לאחר התגבשותו של הרעיון הציוני, גברה שנאתו כלפי המתבוללים ואפילו אלו מבני משפחתו. הוא ראה בדרכם כטמיעה בארצותיהם, בגידה בדת היהודית וגם בעם היהודי, ומכשול להקמתה של המדינה היהודית בארץ ישראל. הוא תיעב אותם, התרחק מהם ודיברבעוינות גלויה כלפיהם: "היהודים, מוגי הלב שהתבוללו והתנצרו, יישארו כאן [ולא יעלו לארץ]", "אתנו ילכו רק אלה שאינם רוצים להתבולל במקומות מושבותיהם – כלל זה נקוט בידנו". על נורדאו שהתנצר, הרצל כתב ביומנו: "והשגחתי שהוא מעלים איזה רגש בושה, כמדומה, שהוא בוש על שהמיר את דתו, בראותוובשומעו כמה מחזיקים אנו ביהדותנו". נחום סוקולוב סיכם את התרשמותו מהספר אלטנוילנד שכתב הרצל: "השרטוט הכי אופייני של הסיפור הזה הוא שלילת ההתבוללות".  ההסתדרות הציונית לא הסכימה לקבל יהודים שהתנצרו או המירו את דתם מיהדות לדת אחרת כלשהי כ"חברים" בה.

מתברר שלהרצל היו גם רעיונות משיחיים:
 - הרצל סיפר לביוגרף הראשון שלו, ראובן בריינין, על חלום שחלם בגיל 12 בערב פסח: מלך המשיח בא, והוא זקן מלא הוד ותפארת, וייקחני על זרועותיו וידאה איתי על כנפי הרוח. על אחד העננים המלאים זוהר פגשנו בתמונתו של משה רבנו... ומשיח קרא למשה: אל הילד הזה התפללתי! ולי אמר: לך ובַשֵר ליהודים, כי עוד מעט ובוא אבוא וגדולות ונפלאות אעשה לעמי ולכל העולם!

 - סיפור יציאת מצרים קסם להרצל בגיל צעיר, וקיבל משמעות ריאלית ביומנו הפרטי בעת גיבוש רעיון הקמת מדינה ליהודים: "אני מתחיל מחדש את מסורת עמנו שנפסקה באמצע, אני מביאו לארץ הבחירה" (10 ביוני 1895). "העניין הישן והפשוט הזה הוא יציאת מצרים".

 - הרצל כתב ביומנו שהמחשבות על מציאת פתרון לשאלת היהודים הטרידוהו באופן אובססיבי, ולא הייתה לו שליטה עליהן, וכינה מצב זה כ"השראת שכינה".

 - רבים מרבני הציונות הדתית התייחסו להרצל כסוג של משיח בן יוסף וכשליח ה'. הרב קוק התייחס להרצל לאחר מותו כמשיח בן יוסף, ובהספדו להרצל אמר: ”והנה בתור עיקבא דמשיח בן יוסף נתגלה חזיון הציונות המדינית בדורנו, מצד השפעתו על החפץ הגדול של תחיית האומה במובן הכללי”. בנו הרצי"ה הקפיד שתהיה בחדרו תמונה של הרצל, והצטער מאוד כשנפלה, ואמר: ”הרצל, זה התינוק הגדול (לא סתם תינוק שנשבה, אלא גדול) ששב אלינו מבין הגויים, מלא הוד חלומות ועוז געגועים האדירים. זו האישיות של הטבעת הצורה הלאומית הכללית, צורת עם על שאיפותיו”.

הנה הקישור להספדו של הרב קוק לאחר פטירת הרצל "המספד בירושלים" כאן.

עד כאן ציטוטים רבים מויקיפדיה בערך על הרצל.

והנה, אוסף ציטוטים מדבריו של הרצל ומדברים שאמרו עליו אישים שונים, כולל רבנים ויקיציטוט. אני ממליץ בכל לב לקרוא את הציטוטים הרבים.